חפש
תאם פגישה
03-648-0662 03-648-0662

אוטיזם באוריינטציה לאקאנייאנית

אוטיזם באוריינטציה לאקאנייאנית: ארבעת המתאמות כמצפן

ראשית, ברצוני לומר שזהו נושא סבוך עבורי ואינני ממוקם בו כמי שיודע אלא כמי שמבקש ללמוד תוך כדי פילוסו בשדה מבוכי זה.

אחד הניסוחים שהגענו אליהם בפגישה האחרונה שלנו כאן זה שהאוטיזם מגלם את השאלה המקדימה לכל טיפול אפשרי בפסיכוזה. המסמן הבולט כאן הוא ה"מגלם"[1]. אם "השאלה המקדימה...." היא דרישה אתית שלאקאן מציב לנו ביחס לפסיכוזה, הרי, שהאוטיזם הוא הגילום של הדרישה האתית עצמה, זוהי אתיקה טהורה, אתיקה המכוונת כל כולה לאפקטים של סובייקט.במאמר מוסגר אומר שהמפגש של הפסיכואנליזה עם האוטיזם גורם לפעימה המתמדת של שאלת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה עצמה. אריק לורן מראה לנו זאת בהצביעו על כך ששאלת הפסיכוזה הילדית, הדחייה הרדיקלית באוטיזם מלווה את לאקאן מתחילת הוראתו ועד סופה:

 "הרדוקציה בסטאטוס של האחר, ההגנה והמרחק שמציג הסובייקט יכולים להוביל אותו למצב של נסיגה הקשורה לתהליך של ייצוב קטסטרופאלי שצריך לחקור בשלושת המימדים של הממשי, הדמיוני והסימבולי. לאקאן יוכל לדבר ב-1958 על ייצוב של המטאפורה הדלירנטית אצל שרבר, ועל "הפרוטזה הדמיונית" שמגינה על שרבר עד הפריצה המאוחרת של הפסיכוזה שלו. החקירה אודות תהליכים אלו הלכה והמשיכה עד לשנות השבעים, אחרי הסמינר על ג'ויס, כמו "סינטומטיזציה" במבנים הפסיכוטיים בשביל לחשב מחדש את האופנים של הדחייה."

  ווינסנט פלומרה, במאמר שכבר הוזכר באחת הפגישות כאן, אוטיזם, כותב "שזה אפשרי לחנך אותם. אבל הבעיה המטרידה אנליטיקאים רבים המטפלים  בילדים אלו היא לדעת האם באופן זה הדבר היחיד שהם עושים זה להגביר את רמת הפלישה של האחר. בקצרה, הם מחונכים, אבל עם התנאי שיש להישאר עמם...........עמוד 5 במאמרו של פלומרה

אפשר לחנך אותם וזאת יכול לראות כל מי שעובד עם ילדים אלו. המשימה של הפסיכואנליזה ביחס לילדים אלו אם כן היא איננה בכיוון של התביעות של האחר החברתי אלא הניסיון לייצר אפקטים של סובייקט. כאשר אנו מדברים על אפקט של סובייקט עלינו לזכור שאנו מדברים על האופרציה של ההפרדה. הסובייקט כפי שמלמד אותנו לאקאן הוא אפקט של השפה. באמירנו זאת אנו מכוונים כבר לעבר האובייקט שהסובייקט מפיק מן האחר.

בסוף המאמר, אקדים ואומר על הכיוון שמצביע עבורנו לורן, מתווה לורן מה כולל הטיפול האנליטי בילדים אוטיסטים:

"מה כולל (מרכיב), אם כן, היישום של הפסיכואנליזה לאוטיזם? מדובר בלאפשר לסובייקט להיחלץ(להשתחרר) ממצב של קיפול הומיאוסטטי בגוף הסגור בקפסולה (הנמצא בתוך נרתיק) ואת המעבר לאופן מסוים של "סובייקטיביות" (סובייקטיביזציה ), לסדר של אוטיזם בשניים. מדובר בלעשות עצמו לפרטנר החדש של סובייקט זה, מחוץ לכל הדדיות דמיונית וללא הפונקציה של המתווך (שיחה, דיבור) הסימבולי. כיצד משיגים (מאפשרים) זאת מבלי שהסובייקט יעבור משבר בלתי אפשרי לתמיכה? התמיכה של אובייקט מסוים מחוץ למימד של משחק הוא הכרחי על מנת לעשות אותו פרטנר של האוטיסט. "ללא אובייקט, אין אחר"30. "

מרי הלן ברוס בסמינר שנתנה בשנה שעברה בישראל אפיינה את האובייקט a   בתור האובייקט שאינו נכנס למשחק של סחר חליפין. על מנת לאפשר במקרה של פסיכוזה את ההחלפה והגלישה המטונימית:

"אם כן, ניתן לכונן הלוך-ושוב מסוים ומסלולים של הסובייקט סביב האובייקט של האחר, שמוביל את הסובייקט להתיר (לשחרר, להרים מ, לחלץ) אובייקט על גבי הגוף של האנליטיקאי, אובייקט הנכנס לתוך סדרה של המרות, הבניות כך מהווים תנאים למטונימיה כלשהי."

אם כך מדובר, דרך האינטרפטציה באפשור של יציאה מייצוב מסוים, ייצוב קטסטרופאלי  אל עבר ייצוב "פסיכוטי".

אך נחזור להתחלה על מנת לשוב מחדש להכוונת הריפוי – בפיסקה הראשונה שציטטנו, נותן לנו לורן את הכיוון שבו עלינו ללכת, כלומר ארבעת המטאמות של לאקאן כמצפן לאוריינטציה:

"מחוץ (?למצבים?) הקטסטרופאלי הזה, האם לא ניתן להדגיש את ההתחלפויות של ההתייצבויות ושל המעברים לכיוון הפסיכוזה? רוברט לפורט, בשנים הללו ניסח את האפוריזם על פיו: "הילד האוטיסט יוצא מהאוטיזם על מנת להיכנס לפסיכוזה". הייצוב על כן יכול לנוע במספר מסוים של מקרים, תמיד ממורכז סביב מכניזם מהותי של הלוקאליזציה של ההתענגות.

בין אם מדברים על היציאה דרך הפסיכוזה או על שינויים בתוך האוטיזם, הילד יוצא מייצוב (מסוים) על מנת לגלוש (להחליק) בתוך מטונימיה. זו הפרה של הייצוב של מצב הומאוסטטי היכן שהילד תחת שריון אוטיסטי, מממש ייצוב מסוים. אם כן הגוף שלהם יכול להתעורר לחיים, לא ללא תופעה של אקסיטציה מאנית, במאמץ להידבק מחדש אל דבר מה שעבור הסובייקט מציג עצמו כאובייקט סופלמנטרי (מוסף), שייכות שיש להמשיגה כמו ההשתייכויות הדלירנטיות האחרות, תוצר חוץ גופי של ארטיקולציות מסמניות ממשיות עבור מה (?שתואם?) לסובייקט. על מנת למקם השמה זו יחד, אנו יכולים להתמצא החל מארבעת המתמות אשר נתן לנו לאקאן כמו מצפן (של) לאוריינטציה: 1S, 2S, $, a. "

תחילה s1 מסמן האדון

לורן מבחין בין שני סוגים של מסמני אדון, של s1.: האחד זה של ההולופראזה, מסמן מאובן החוזר תמיד באותו אופן. החזרה של הזהה. האוטיסט במובן זה סובל בגוף  מבעיות הלוגיקה- a=a. חזרה מתמדת של מסמן האדון, כפי שכותב לורן, יוצרת סטביליזציה קטסטרופאלית אך עדיין זו צורה של לוקליזציה של ההתענגות.

השני, לורן מדבר על הפאן של מסמן האדון כמה שנותן אוריינטציה- הוא נותן דוגמה מקרה קליני בו רעש של מטוס הנשמע ממרחק נשמע כאילו היה לצידו של הסובייקט. פרוש הדבר שכאן מדובר במסמן אדון כפאלוס. בהעדר מסמן פאלי אנו נמצאים בספירה של החלל הלא-מטרי. אך בשונה מהפסיכוזה האורדינרית במקרים של הפסיכוזה הילדית המכונה אוטיזם אנו נמצאים בטופולוגיה הומולוגית. כלומר הטופולוגיה של האחד. בהקשר של בניית חלל, המסלולים או הדרך שסובייקטים אלו יוצרים באמצעות מסמני אדון החוזרים על עצמם בדיוק מרבי, מהווים את החלל שבתוכו הם מתנענעים. החלל נבנה כל פעם מחדש בחזרות ההכרחיות של s1. בהעדר מסמן פאלי שהוא המסמן של החסר כלומר שהוא עצמו איננו מסמן בשפה. הסמלי עצמו הופך לs1 .

 

, S2הידע

הפקת הידע הוא מן הצד של הפיתרון עבור סובייקטים אלו. באמצעות הפקת ידע על השפה ככוליות ללא שום הבניה דלירנטית, קרי דמיונית, מצליח הסובייקט האוטיסטי להתגונן או לדחות את ההתענגות של האחר הנוכח בללשון. "הבללשון" ,אומר לאקאן בסמינר 20, "משמשת לכל דבר אחר מלבד תקשורת. זה מה שהראתה לנו לנו ההתנסות של הלא-מודע כל עוד הוא עשוי מבללשון, הבללשון הזו שאתם יודעים שאני כותב אותה במילה אחת, לציון מה שהוא עניינו של כל אחד מאיתנו, בללשון המכונה שפת-אם, ולא בכדי היא מכונה כך." לילד האוטיסט אין שפת אם או שהוא כולו שפת-אם וההפקה של הידע על השפה היא ההיחלצות שלו משפת האם. זוהי צורה מסוימת להשתחרר מהעמדה של גילום האובייקט בפנטזמה האימהית. כפי שאריק לורן כותב:  "הסובייקט האוטיסטי מנסה לצמצם את הההפרעה (אי-סדר) של הבללשון לשפה היכן שהוא יוכל לחלץ חוקים קבועים." עבור הילד האוטיסט המשפט זה שאומרים נותר נשכח מאחורי מה שנאמר במה שנשמע.  הוא בלתי נסבל, עבורו המשימה העיקרית היא לאחד את מה שאומרים עם מה שנאמר במה שנשמע. הפער בניהם זה ההפרעות של הבללשון.

 

  

 

[1] "גילום" זהו כמעט שם נרדף לאוטיזם, הוא רודף אותו: גילום של השאלה המקדימה, גילום של דחיה רדיקלית של כל אידיאל חברתי, הגילום של האובייקט בפנטזמה של האם.

30