הטאבו על הבתולין

מוניב סבית' מארח את זיו נוימן וטל מלמד בקבוצת קריאה בכתבי פרויד, בערבית, בכפר ראמה

מערכה ראשונה

צהרי שבת, יוצאים מתל אביב, היעד – כרמיאל, נוסעים צפונה, חוצים את וואדי ערה, מימין ומשמאל כפרים ערביים על מדרונות הגבעות, הנוף ירוק, השקדיות פורחות, בטעות נכנסים לנצרת ונתקעים בפקק, המון מכוניות, רק גברים, מכונית אחת מתל אביב ובה אישה, שואלים מישהו איך יוצאים מפה לכיוון כרמיאל, "בואו אחרי, כשאסמן לכם אני אפנה שמאלה אתם ממשיכים ישר", אנחנו מיעוט אבל זה לא ניכר עלינו כי אנחנו יודעים שאנחנו מ"הרוב". בסוף מסלול עקלתון הוא פונה שמאלה ובתנועת יד מסמן לנו, אנחנו ממשיכים ישר והנה אנחנו על הכביש הפתוח מול שלט שמורה "כרמיאל", עוד נסיעה קצרה ואנחנו בכניסה לעיר, המארח יוצא לרחוב ומכוון אותנו. אנחנו בתוך הבית, מגיעים בדיוק בשעה הנקובה, לא יודעים האם זה מנומס להגיע בשעה הנקובה או עדיף לאחר קצת, שואלים, מתשובה מתחמקת מבינים שעדיף להגיע בזמן. סימן שלא הסבנו אי נוחות למארחים. מוסרים את המתנה שהבאנו איתנו, קובץ "שירי ביאליק" שמיד מונח בארון הספרים לצד ספרים בערבית. היא טרחה על ארוחת צהריים – אורז עם בשר, טאבולה, סיגרים, חומוס ופיתות. השעה 15:00 בשעה 19:00 הם מתכנסים לקריאה בפרויד ואנחנו מצטרפים, לשם כך באנו. יש לנו ארבע שעות, מספיק זמן כדי לדבר על דברים שלא דוברו. הזמן החולף מאפשר דיבור אמיץ וחושפני, עולה עניין המועקה סביב הציווי המסורתי על הגבר להתחתן עם בתולה, אז יש מי שמשחזרת, "תופרת".

אנחנו מבצעים נסיונות ניסוח של הקדשה תואמת ולבסוף נבחר הנוסח ונכתב בתוך "שירי ביאליק", למזכרת.

מערכה שנייה

18:30, אנחנו בדרכנו לכפר ראמה, שם מתכנסים לקריאה, לא לפני שאנחנו מזמינים את המשפחה להתארח בתל אביב, אולי נערוך ביקור בבית ביאליק. נסיעה של כעשרים דקות לכפר, אין חניה מוסדרת, נדחפים בין שביל לקיר, צועדים במעלה השביל אל בית ילדותו, אחיו ואחיותיו שם עם הילדים עושים כבוד לאמא שבחסותה מתקיימת קבוצת הקריאה בפרויד מזה כארבע שנים. לוחצים ידיים ולא קולטים אף שם, הצליל זר לנו מדי. עוברים לחדר האחרון, לאט לאט מתכנסים חברי וחברות הקבוצה – אמהות בוגרות, בניהן הצעירים ואנחנו, סה"כ 7 אנשים. חלקם, כך מסתבר, מהמשפחה. מוגש כיבוד, הדלת נסגרת, מתחילים לקרוא. חמישה מהנוכחים מחזיקים את הטקסט בערבית, אנחנו את הטקסט בעברית, קוראים את "שלוש מסות על המיניות", קוראים פיסקה בערבית, ואח"כ בעברית ומתחילים לדבר, השיחה גולשת אל מעבר לטקסט, העברית מתורגמת לערבית ולהפך. אנחנו במיעוט אבל זה לא ניכר עלינו וגם לא עליהם, הם ואנחנו יודעים שאנחנו מ"הרוב" וזה מה שקובע. בחור צעיר שלומד גרמנית בכפר ומכשיר את עצמו ללימודי פסיכולוגיה בגרמניה שואל: "יש לכם קליניקות?" פתאום אנחנו במעמד של "אנשי הקליניקות מתל אביב". ממשיכים בקריאה, אנחנו מתעקשים להתעכב על הפיסקה שהגענו אליה ולא לעבור הלאה, הדיבור גולש מעבר לטקסט, אל תוך הכאבים האישיים והמשפחתיים, אחד הבנים, בעל מכולת בראמה, מניח את השאלה: "איך זה יכול להיות שאמא מתייחסת לכל הילדים אותו הדבר וכל אחד יוצא אחרת?" שוב הזמן החולף בנוכחות הזרים מאפשר דיבור אמיץ וחושפני, שוב עולה עניין המועקה סביב הציווי המסורתי על הגבר להתחתן עם בתולה.

מועקת הבתולין עלתה פעמיים בהפרש של כמה שעות על ידי אנשים שונים. בדרך חזרה לתל-אביב הדבר העסיק אותנו. אותו צעיר שהעלה את הנושא שאל גם "איך זה שאצלנו זה עניין כל כך חשוב בעוד אצלכם היהודים זה בכלל לא עניין?"  

השעה 23:00, צריך לסיים, לפנינו עוד כל הדרך חזרה לתל אביב. אחד הבנים מעלה בקול את האפשרות שהוא יפנה לאנליזה. שתי הנשים מביטות זו על זו ואומרות בתהייה: "אולי גם אנחנו נלך?!"