טקסי חניכה

 

המחשבה על משמעותם של טקסי החניכה והאופן בו הם נהוגים בימינו, היא תוצר של מספר חודשים אחרונים בהם ליוויתי את בני הצעיר לקראת טקס בר המצווה. בכל תרבות, סיום הילדות והמעבר לעולם המבוגרים הוא צעד החלטי ומכריע. המעבר מסומן על ידי טקסי מעבר אשר מאפשרים ליחיד להפוך להיות לחלק אינטגרלי מהחברה ולחלוק, להחזיק בערכים שלה ולטעון להן. ביהדות זהו טקס בר המצווה. דרך קריאה, פרשנות ודאגה לכיוון של פעולה נכונה, בר המצווה מאפשר לצעירים לפתח את המחשבה הביקורתית שלהם ולקחת אחריות על עצמם ועל אחרים.

ברנשטיין במאמרו "לחשל את איקרוס" בו הוא מביא את שאלת הקשר בין אבות ובנים אומר: "בגיל ההתבגרות, אחת מתקופות המעבר החשובות בחיי האדם, עומד הצעיר לפני כניסתו בשערי הבגרות. הוא פיתח כבר תודעה נפרדת, אגו חזק דיו כדי להתמודד עם תוספת היצריות המבעבעת בגופו. בשלב זה האב הממשי כבר אינו יכול לשאת לבדו את תפקידו של החונך. טקסי החניכה הנהוגים בתרבויות שונות בתקופה זו אינם מסגרות שרירותיות שנועדו להכניס את הנער לעולם המבוגרים, אלא תשובה מציאותית, חברתית, לצורך פנימי עז עם היציאה מתקופת החביון. בכוח השינויים הפיזיולוגיים המשמעותיים בגוף ולחצים דחפיים גוברים, הנער נדחף למסע הנעורים בעל כורחו. לפי הנדרסון, מדובר בארכיטיפ של חניכה המבקש לפגוש מבנים חברתיים מתאימים כדי להתממש בהם (Henderson 1967). בהכירו היטב גם את המחקר האנתרופולוגי, ניסח הנדרסון את מטרתם האוניברסלית של טקסי החניכה בחברות שבטיות: "להבטיח שהצעיר יתנתק מכל נאמנות ואפילו מרגשות כלפי אמו, ויגלה נכונות להילקח ממנה אל בית הגברים, שם יעבור את ניסיון החוזק (trial of strength) אשר עוצב בידי אבות השבט. במהלכו הוא יזכה בגבריות או ימות. זה נכון באותה מידה גם לחברות מורכבות ומפותחות יותר, אף שאין הטקסים הללו נכפים בהן בדרך כה מחמירה" (ברנשטיין, 2011)[1].

אנסה לבחון את הדברים משתי זוויות: השבטית והיהודית בטקס בר המצווה.

פרויד[2] בפרק II, תת פרק 1, של "טוטם  וטאבו" מתאר כי טאבו היא מילה פולינזית שמשמעה, בעברית במקורה, "קדש". המילה אוצרת בתוכה את המונח קדוש מחד, אבל גם את המונחים מסוכן, אסור, אל-ביתי, לא נקי, מאידך. לדידו, בצטטו חוקר של שבטים אוסטרליים, ההוצאה של הגברים הצעירים מחוץ לשבט בזמן טקסי החניכה היא הפיכתם לטאבו. באופן דומה האישה בנידה הופכת לטאבו עבור הגבר.

את המושג "טקס מעבר" טבע האנתרופולוג הצרפתי Arnold van Gennep (1873-1957) בעקבות ספר שפרסם ב 1909 בשם זה. ון גנפ ראה בפולחנים אנושיים 3 שלבים עוקבים אבל נפרדים:

1. הפרדה, ספרציה: התנהגות סימבולית המסמלת את העזיבה של היחיד, או הקבוצה מנקודה מוקדמת של קבעון במבנה החברתי הקודם או מסט של  תנאים תרבותיים;
2. השלב הספי, גבולי (מרג'ינלי או לימינלי): בו מצב החניך או הטירון, עמום, דו משמעי (ambiguous) הוא עובר בממלכה אשר אין לה ייחוסים לא לעבר או למה שבא אח"כ;
3. ושלב ההתקבצות או התלקטות – בו התהליך מושלם.

במאמר מ1964 ויקטור Turner[3] – דאז מרצה באוניברסיטת קורנל ובאוניברסיטת שיקגו, חוקר תרבויות אוגנדה, זמביה ומקסיקו – התמקד בשלב הספי-גבולי ומתייחס אליו כמצב אינטר- מבני החושף את אבני היסוד של התרבות ולכן מאפשר לעשות השוואה בין תרבותית. מדובר לדידו בתהליך, בהתהוות, בשלב של טרנספורמציה. יחד עם זאת הוא מציין כי המאפיין את החניכים, או הטירונים, הוא העובדה שעבור החברה או התרבות שלהם, הם הופכים להיות "בלתי נראים". זאת בדומה לדבריו של פרויד על הפיכתם לטאבו. זה שלב בו אין להם דבר – לא סטטוס, לא מעמד כבעל רכוש או פוזיציה של קרבת דם (כמו נישואין). על כן הוא מתאר את המצב הזה כמצב של "עוני קדוש". יש להם מציאות פיסית, בעוד הם חסרים לעתים קרובות מציאות חברתית, שכן הם מורחקים מהשבט, או מוצאים עצמם מבודדים בכל מיני דרכים שונות.

בנוסף, טורנר עושה אבחנה בין ריטואל, פולחן - שלדידו הנו יותר טרנספורמטיבי, לבין טקס, כמו בטקסים דתיים - שהנו טקס מאשר, נותן גיבוי.

נשות שבט הBemba מזמביה מכנות את תהליך החניכה של הבנות בשבט "לגדל ילדה" התייחסות אשר מדגישה את אלמנט ההשתנות, הטרנספורמציה ואולי אף, את תפקיד הבוגרות כחונכות. במהלך טקס החניכה כל נערה מקבלת דמות מחימר של "אם מניקה" "Coshi wa ng’oma", דמות של אשה בהריון מתקדם אשר סוחבת 4 ילדים: אחת על שדיה ושלשה מאחורה. לדמות מצורף שיר חידה אשר מייצג את ההנחיה שעליה לזכור לעתיד כי אל לה לקיים יחסי מין עם בעלה כל עוד היא מניקה ולא גמלה ילד אחד...

הסמליות אשר קשורה לפרסונה בשלב הלימינלי, הגבולי ואופפת אותה, הנה מורכבת וביזארית. סמלים אלו, על פי לוי-שטראוס, נותנים ביטוי ומראים כלפי חוץ את התהליך הקונספטואלי, המושגי, המתרחש בפנים. הבלתי נראות המבנית של פרסונות אלו היא בעלת צביון כפול. בבת אחת הם לא מסווגים כבר ועדיין לא מסווגים. כך, מבחינה סמלית ניתן למצוא ריבוי של סמלים הקשורים לביולוגיה של המוות, של דהקומפוזיציה (decomposing). לדוגמא החניך או הטירון, כפי שהוא מכונה בהרבה תרבויות, נצרך לשכב מכוסה באדמה כמדמה קבורה, או להתקשט בעיקר בצבעי שחור וצבעי אדמה כמדמה את הלכלוך, והחזרה לאדמה. בתרבויות רבות בתקופת החניכה, נלקח מהילדים שמם ומתייחסים אליהם רק כאל חניכים. מנגד, העובדה שעדיין לא נמצאו מתאימים להיות חלק מהקבוצה בstate שונה. קוטב זה בא לידי ביטוי בסמלים רבים של הריון ולידה.

הסמלים הרווחים בטקסי חניכה הם לדוגמא:

• הירח: שזורח וגורח;
• הנחש המעמיד פני מת אבל למעשה משיל את עורו ומגיח עם עור חדש;
• הדב אשר "מת" בסתיו ו"נולד מחדש" באביב;
• העירום שהוא בו זמנית סמל ללידה וסמל לגופה שמכינים לקבורה.

בחברות המובנות באופן דומיננטי על ידי קרבת דם, לאבחנות המיניות תפקיד מבני חשוב. בהמשך לכך, ניתן למצוא תרבויות לא מעטות בהן החניכים מיוצגים סימבולית או אף מתייחסים אליהם לא כגבר ולא כאשה. או לחילופין, יכולים להתייחס אליהם סמלית כבעלי תכונות זכריות ונקביות בו זמנית (ברונו בטלהיים, 1954). טרנר מציין כי תפישה זו אולי מטרימה את תפישתו של אלפטון ב"סימפוזיון" בה הוא מתייחס לבני האדם הראשונים כאנדרוגניים.

נקודה נוספת שאני מוצאת כמענינת הנה היחס למבוגרים. בתקופה זו עדיין קיים ציות וכבוד גדול למבוגרים. יחד עם זאת הסמכות של המבוגרים הנה מוחלטת כיון שהיא מייצגת את המוחלט, האבסולוטי, את ערכי החברה האקסיומטים כפי שהם מביעים את "הטוב המשותף" (common) או האינטרס המשותף, לא כיון שהם אמרו... את האבחנה הזו ניתן לראות לדוגמא, בקרב בני האומהה, אינדיאניים באמריקה הצפונית, אשר כחלק מהחניכה שלהם נדרשים לצאת לטבע, לבד, לצום ולהתפלל. בתקופה זו אם הם חולמים חלום ובו הם מקבלים דבר מה, רצועה מכבידה של אשה, עליהם להמשיך את חייהם בדמות של אישה לכל דבר ועניין בשבט והם נקראים mixuga. הסמכות של חלום כזה בתקופה הזו היא מוחלטת. יחד עם זאת, קיים תיאור של נער אחד אשר הוכרח על ידי הפולחנים והאמונות השבטיות לנהוג כך אבל במקביל חי עם אישה והקים משפחה.

בכל השבטים ה"פרימיטיביים" טקסי החניכה מחייבים התערבות ממשית ולעתים קיצונית ביותר של הגוף [דוגמא קיצונית לכך ניתן לראות באופן בו בפפואה ניו גיניאה חורטים עם סכין תבנית של תנין על גבי הגברים של השבט כציון ליחס שבין השבט לטבע[4].] הם מורחקים, כאמור, מהשבט, מטילים עליהם משימות המערבות אומץ, התמדה וחישול גופני וכ"ו. גם בסמלים ישנה קונקרטיזציה.

בניגוד לטקסים בשבטים המסורתיים/ילידיים טקס בר המצווה היהודי כולו נתון בטקסים סמליים. האקטים המתחייבים מחתן בר המצווה כרוכים בלימוד הטקסטים, בהקראתם ובהנחת התפילין. ההקשר הנו ביחס למילה, לאות הכתובה ולקשר בין האדם לאבותיו ולאלוהיו – פחות הקשר בין האדם לטבע. תהליך בר המצווה מתחיל כבר בגיל 12 ומלווה את הנער במשך שנה, שנה של טרנספורמציה.

יחד עם זאת, באופן מעניין הרב גיא אורן מחלק את תקופת בר המצווה לשלושה שלבים, המקבילים לשלבים של טקסי המעבר שציינתי קודם לכן:

1. הפרדות: הנער עובר תהליך ארוך של לימודים והכנה לקראת קיום הטקס אשר יעביר אותו ממצב 'קטן' ל'גדול'. זמן הלימודים הוא זמן היפרדות מחברת הנערים בדרך לחברת המבוגרים.
2. ספיות- גבוליות: אחת המצוות המסמלות את הבר מצווה היא הנחת תפילין. הנער לומד במהלך הלימודים להניח תפילין וכחודשיים לפני הטקס הוא מתחיל להניח. גם בבוקר הטקס קם הנער לתפילת שחרית ומניח תפילין. קיום מצווה זו מהווה זמן של ספיות, לקראת המיזוג, משום שמחד הוא כבר מבצע פעולות של גדול בעידוד הקהילה, ומאידך טרם התקבל לחברה באופן רשמי, דבר שייעשה בטקס עצמו. זהו הזמן שבו חש הנער כי הוא נמצא בין שתי הרשויות.
3. מיזוג: טקס הבר מצווה משתנה ממקום למקום אך ניתן להצביע בקווים כללים על מאפיינים משותפים אשר ממזגים אותו עם החברה החדשה אליה התקבל- החברה היהודית הבוגרת.

מצוות הנחת התפילין היא אולי המצווה שהכי קרובה לטקסים הפרימיטיביים יותר בכך שהיא מערבת את הגוף באופן ישיר.

מישל סֶר[5] אומר (תרגום חופשי מאנגלית):

"המבחין אדם מחיה הוא שהאדם מסוגל לסיכון, ולכן לנפילה. אם לא לוקחים את הסיכון לסכנה, נשארים בוודאות של דרך ההילוך הבטוחה,  צורת ההליכה של החיה. נשארים בתוך ה"מתוכנת" וה"צפוי". אף על פי כן תמצית האינטליגנציה האנושית היא היכולת להימלט מהמתוכנת, זאת אומרת, לקחת סיכונים."

על פי החשיבה היהודית, התפילין של יד ותפילין של ראש מהברים את הפעולה והמחשבה שהנם המהות של מושג האחריות: אל תקח חלק בכל פעולה שאיננה ראויה לדריכות של מחשבותיך ולגדולה של האינטליגנציה שלך! בנוסף בתפילין קיימים שני הקטבים, גבוה ונמוך אשר מאפשרים את הרפלקציה וההתנסות הוורטיקאלית. להניח תפילין אומר לעבור מראיה מאוזנת של העולם לחשיבה אנכית. בעברית המילה "אנך" באה מאותו שורש כמו המילה "אנוכי", "אני". אי לכך יש משהו בהנחת תפילין אשר מאפשרת לנושא אותו לומר "אני", להגיע למימד של היותו עצמו, הפיכתו ל"סובייקט" באמת. במובן זה ניתן לראות את המסר המועבר בהנחת התפילין כדבר מה המלמד משהו על היחסים בין הדורות.

ארבעת הטקסטים הכתובים בתוך התפילין (פרשת "קדש לי" שמות יג' א-י; פרשת "והיה כי יביאך" שמות י"ג יא-ט"ז; פרשת "שמע" דברים ו' ד-ט; פרשת "והיה אם שמע" דברים י"א י"ג-כ"א) מביאים את ארבעת המקורות המוזכרים בתורה למנהג הנחת התפילין כאות וכזכר היווצרות העם היהודי עם יציאתו לחפשי מעבדות לחירות ולזכר הברית אשר נכרתה עם אלהי ישראל "והיה לך לאות על ידֵך ולזיכרון בין עיניך...". יש הגורסים כי פרקים אלה הם סימבול לקריעתו של המתבגר מגוף האם (מצרים) אל עבר גופה של אשה שתהה אשתו (ארץ ישראל), מסע שעובר דרך המדבר כסמל לתקופה ארוכה של לימוד. המעבר במדבר מסמל גם את ההוראה או היווצרות החוק, "הקול האבהי" קולו של אלוהים אשר אחראי על הוצאתם ממצרים והוצאתם מעבדות לחירות במשפט הפותח את מעמד הר סיני וקבלת עשרת הדברות. היציאה מבית ההורים והפיכת המתבגר לעצמאי.

בנוסף, בארבעת המקורות הללו קיים אזכור חשוב לתפקידו של האב כדמות המנחילה את הלימוד וההיסטוריה לבנו, מצוותו של האב אותם ניתן לראות באמצעות ארבעת המונחים הללו: "והגדת לבנך" "ואמרת אליו" "ושננתם לבניך ודברת בם" "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם."

"והגדת לבנך" מעבר למשמעות הניתנת בהגדה, המילה "להגיד", על פי פרשנים, היא דרך תנ"כית ללמד על שונות והבדלים בין המינים. קיימת זיקה בין "להגיד" לבריאת האשה כ"עזר כנגדו" – בניגוד וכהשלמה לזכר. על פי ארמנד אבוקסיס[6], "להגיד" "פירושו להסביר שהחיים מורכבים ממפגשים ולאדם יש יכולה להכיר או להכשל מלהכיר באחר, זאת אומרת לחשוף את איוויו בפני איוויו של האחר ולגלות בו זמנית את ההכרח ואת המחויבות לאיווי הזה...להיות פירושו "להיות עם", לקחת סיכון להיות נגד, של להלחם במקום לאהב." תפקידו של האב אם כן הוא בראש ובראשונה ללמד את הבן שיש אחרות ושניתן לעשות אתה. ללמד את הבן שלמרות שהאם היא אם היא גם קודם כל אשה, אשתו של האב, לה הוא רוחש כבוד ואהבה. לפיו, מילים אלו מראות את הדרך לאהב ולחשוק מעבר לצורך ועשית שימוש ב. המקור התנ"כי לרעיון בא ממשפט ההמשך למשפט "היא בשר מבשרי" – ועל כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו ויהיו בשר אחד (בראשית ב', כ"ב). המחלה אישה קודמת במקורות להופעת המילה אם, המופיעה בסיפור אדם וחווה – אם כל חי.

"ואמרת" זו פרקטיקה של תשובת האב לשאלת הבן בעקבות חובת פדיון הבן. על פי ארמנד אבוקסיס, מנהג זה תפקידו להרחיק את הבן מהאב מיחסי של רכוש אבסולוטי ליחסי אפוטרופסות וחזקה. טרנספורמציה זו של יחסים, באמצעות המנהג של פדיון הבן, דומה לפתיחת היד של התינוק אשר לומד לזרוק את החפצים לרצפה (וויניקוט), טרנספורמציה של הרכושנות, האגרוף הלופת אשר נפתח ומגיש את עצמו. ההוראה הראשונה משחררת את הילד מאמו בעוד זו, השנייה משחררת אותו מלפיתתו של האב. הבן אם כך לא רכושו של האב! חובתו לחנך ולאהוב.

"ושיננת לבניך ואמרת בם" מדגיש את התפקיד הפדגוגי של האב ביחס לבנו, בנוסף לזה של הסמכות והמשמעת. מדובר בהעברה של הוראה שהיא מעבר להוראה שלו: הוראת הטקסט עצמו והוראתו של אלוהים, אותם הוא קיבל ואותם עליו להנחיל הלאה.

"ולמדת" דומה להוראה השלישית. שרש המילה מופיע במילה "תלמוד" ומתייחס לעובדה שהאב מוחלף, עבור הילד, בתורה. באותה תורה שיהיה על הנער להעביר לבנו בבוא הזמן. פסוק זה מסמל את המעבר מהלמידה הפאסיבית ללמידה האקטיבית ולמטרתה העתידית.

בכך האב מנחיל לבן את ההעברה הבן דורית, מנציח את תפיק במעבר הזה והמבליע בתוכו את עובדת קיומו של המוות...